<h1>הפרדס לרש"י ליקוטים</h1>
<h2>דף לג.</h2>
הזר במעילה באזהרה. דכתיב במילואים, ואכלו אותם אשר כופר בהם וזר לא יאכל כי קודש הם. לימוד על קדשים שהוא קודש שהוא באזהרה. ויגיד עליו ריעו, ושרפת את הנותר באש, לימד על כל (הנותר) שהוא [קודש] טעון שריפה, [הכי נמי וזר] לא יאכל כי קודש הם, [כל שהוא קדש] הרי זה בלא יאכל לומר הזר במעילה באזהרה.
<h2>דף נו.</h2>
וכד קרי קרית שמע מיבעי למיגז במיליה כדתנן דבעי ליתן ריוח בין הדבקים וכד מטי היום על לבבך לישתביק וחזר לומר לבבך וכל כיוצא בם וצריך להתיז בז' של למען תזכרו יפה. אמר ר' יוחנן לא שנה אדם תורה ביום אלא קרא קרית שמע שחרית וערבית ג' פעמים ביום קיים לא ימוש ספר התורה: וששאלתם מתיזין בז' שלמען תזכרו כך אמר בה טעם מר' רב האי גאון ז"ל שתז' ור' וו' שבתזכרו עולים ששי"ג מצות שבתורה והכ"ף הנשאר מתוכה (שלה לכ' דלמאן הכ') י"ח כנגד י"ח אזכרות שבקרית שמע פשו לך ב' כנגד ב' פעמים שנאמר אני ה' אלהיכם. אני שעתיד ליפרע. אני הוא שעתיד ליתן שכר. לכך תקנו להם חכמים אלו ט' תיבות שנאמר באל נאמן ברוך שם כבוד מלכותו.
<h2>דף קג.</h2>
טעם בשמים, משום נשמה יתירה שחסר והיה למשיב נפש. וביום הכיפורים ליכא יתור נשמה ולא מברכינן. ומפי הרב ר' יעקב בר יקר נאמר לי, דטעם בשמים למוצאי שבת, מפני ששבת שובת אור של גיהנם ואינו מסריח ומוצאי שבת חוזר ושורף ומסריח. לפיכך מריח בבשמים להפיג ריח רע. אבל ביום הכיפורים לא מצינו שביתת האור.
<h2>דף קד:</h2>
וברכת הלל של פסח שאין מברכין לגמור את ההלל, כשאנו אומרים ההגדה, משום שפוסקין אותו לשנים, שאומר עד חלמיש למעיינו מים ואחר כך גומר את ההלל. ושהקשיתם, [וכי] יש דבר טעון ברכה לאחריו ואין טעון [ברכה] לפניו, הנה אמת ויציב ואמת ואמונה. ואם תאמר [הרי] אמרו חוץ מברכת [ה]פירות [וברכת המצות] וברכה אחרונה שבקריית שמע וכל כיוצא בה. הא [עירובין כ"ז ע"א] אמר רבי יוחנן אין למידין מן הכללות, ואפילו שנאמר בהן חוץ.
<h2>דף קו.</h2>
ראיתי מקום שעושין אירוסין [ונשואין ביחד, מהו לברך ברכת אירוסין ונשואין] על כוס א'. ואומר רבי הרוצה לעשות כן אומר[ין] לו שתה מה שנשאר [בכוס], ומזוג כוס שני לברך [עליו] ברכת נישואין, לפי שאין אומר[ים] שתי קדושות על כוס אחד (ואין) [דאין] עושין מצות חבילות [חבילות]. ואין לומר דהני לאו [שתי] קדושת קרי להו. דכל שתי ברכות שתי קדושות הן. דהא גבי קידוש וברכת המזון הוא דקאמרי[נן] אין אומר שתי קדושות כולם [על כוס אחד] בערבי פסחים. [ד]ה(ו)א דאמר[ינן] בפסחים [ק"ו ע"א] ש[מה] מ[ינה] תמנו וכו' עד ש[מע] מ[ינה] אומר שתי קדושות על כוס אחד, הני מילי בדלא אפשר, שאין לו אלא כוס אחד בלבד. כך אמר רב[י].
<h2>דף קיב:</h2>
ולמה מתפללין מעין שבע ברכות אחר תפלת ערבית של שבת מה שאין עושין (בו) [כן] ביום טוב ולא ביום אחר מפני המזיקין דזימנין דלא מצי איניש למיגמר תפלתו בהדי צבורא והולכין הצבור וגומר תפלתו של יחיד ושלטי ביה מזיקין. לפיכך תקנו חכמים מעין שבע ברכות אחר מעריב של ערב שבת. ולכך מאריכין אלהי אברהם וכו' בשביל היחיד שלא גמר תפלתו. כי בערבי שבתות ניתן רשות למזיקין להזיק כדאמר במסכת פסחים אגרת בת מחלת וכו'.
<h2>דף קטז.</h2>
מפי הרב, מצה שלישית בפסח על מה באה. משום קיפא ארס שמוטל על העשבים בימי ניסן. ולכך אוכלין מצה שלישית עם הירקות, לפי שהפת מעביר את הארס.
חרוסת על שם שהיו דורסים לבינות כמו שרגילין בני אדם כשמתקנין כלי חרס לז(י)כר ללבינים, על כן עושים חרוסת.
ומפני מה נוהגין לומר הא לחמא ענייא בלשון ארמית, ולא בלשון קודש. מפני המזיקין, [שכך מצינו] [חגיגה ט"ז ע"א] ששה דברים נאמרו בשדים ג' כמלאכי השרת, ג' כבני אדם, מדברים בלשון קודש כמלאכים. ואילו היו מדברים בלשון הקודש הי' שומעין מה שאנו אומר[ין] כל [מי] שהוא רעב יבא ויאכל, היו מתקבצין כולן ומקלקלין כל הסעודה והיו עושין היזק. על כן נהגו לומר בלשון ארמית שלא יהיו מבינין מה שאנו אומר[ין]. כל דכפין ייתי ויכול, אפי[לו] מוצרך לבריות אינו אוכל אלא בהיסב, ישב על השלחן ואוכל. וכל דצריך ייתי ויפסח, וכל מי שמוצרך מן הבריות ישב וישתה הכוסות של יין שעושין לצורך הפסח. השתא עבדי לשנה הבאה בני חורין. ומפני מה מסיימין בלשון הקודש [ואומרים, לשנה הבאה בארץ ישראל בני חורין], ולא כמו שמתחילין בלשון ארמית. אלא סיימא מהדרך בקשה שא(י)נו מבקשין מלפני המקום שישחרר אותנו מעבדות לחירות, על כן אומר [בלשון] שיהיו מבינין מלאכי השרת (בההיא) [כההיא] דאמרינן [שבת י"ב ע"ב] לעולם אל יתפלל אדם בלשון ארמי אלא בלשון שהיו מלאכי השרת (מכינים) [מבינים] ומבקשים עלינו (גט) [גם] הם רחמים.
<h2>דף קיז:</h2>
תשובות הללו השיב רבי[נו] שלמה לרבי[נו] נתן. ששאלתם ברכת מגן למה [לא] התחילו בתחלתה (בפריש) [בפירוש] מעין חתימתה. מגן תחלת יסודה לא על (שום) [שם מגן] יסדוה, כי אם על שם כל האבות [כולן] כמו ששנינו [ר"ה ל"ב ע"א] מניין שאומ[רים] אבות שנ[אמר] הבו לה' בני אלים. וחתימתה באברהם אבינו [הראשון] לבדו כמו שהבטיחו אוהבו, דאמר ר(י)' ש[מעון בן] לקיש מאי דכת[יב] ואעשך לגוי גדול זה שאומרים אלהי אברהם, ואברכך זה שאומרים אלהי יצחק ואגדלה שמך זה שאומרים אלהי יעקב. יכול יהו חותמין בכולן, ת[למוד] ל[ומר] והיה ברכה, בך חותמין ולא בכולן. לפיכך תחלתה הוצרכ[ה] להווסד בדבר השוה (בכלם) [לכל] האבות לקיים [מה שנאמר] הבו לה' בני אלים. וסופה שהובטחה לו לבדו יסדו בה דבר הנאמר לו לבדו.
